​מתוך הטקס במושב: ניסים אחינו הקטן,  יום הזיכרון תמיד היה עבורנו כמשפחה לובשת מדים יום משמעותי, יום של אבל לאומי, יום שבו בוכים עד שכואב , יום שבו זוכרים את כולם ומרכינים את ראשנו, יום של תקווה ואמונה יום שבו זוכרים שבזכותם אנחנו כאן. זו כבר לא קלישאה, זו המלחמה על הבית.  כל כך הרבה משפחות ששילמו את המחיר היקר ביותר שאפשר. ומי בכלל יכל לדמיין שגם אנחנו נהיה חלק מהם.  קמת בבוקר ה7 באוקטובר ובלי לחשוב פעמיים קפצת לזירת קרב בעיר אופקים, זירה שבה מחבלים התבצרו עם בני ערובה בביתם, זירה שבה נהרגו 4 שוטרים נוספים.  קפצת, ככה כמו שאתה, ראשון תמיד, בלי ציוד מגן ועם הנשק האישי שלך בלבד, הרגשת את האחריות על כתפיך בדיוק כמו שהרגשת אותה ב12 שנות השירות שלך כקצין לוחם במשמר הגבול.  לאורך כל השירות חינכת את פקודייך לאהבת האדם, לערך הרעות, לנתינה ללא גבולות. דאגת להתנדב ולעשות כל מה שצריך עבורם מקצועית ואישית ואת הסיפורים אנחנו לא מפסיקים לשמוע מכל אחד שנכנס לביתנו.  לדפיקה הזאת בדלת לא היינו מוכנים , אני לא חושבת שאי פעם נצליח להבין את הסטטוס החדש הזה.  משפחה שכולה ״צמד מילים ששומעים רק בחדשות״ כמו שיעל כתבה.  ניסים, כל יום הוא קשה יותר, יש ימים שאי אפשר לנשום מרוב געגוע. געגוע לצחוק שלך, לקלילות, למילים שרק אתה יכול להגיד, לחיוך הכובש.  אין מישהו שהכיר אותך שלא יגיד בלב שלם שאתה נשמה מיוחדת בעולם הזה.  האור שלך ישאר דולק עד אחרי הנצח.  כל שנותר זה להגיד תודה! לך ולעוד מאות שוטרים, חיילים ואנשי כוחות הבטחון שעשו את המעשה הגדול מכולם ויצאו להגן על הבית.  נמשיך את צוואתכם, נבחר בחיים, נשקם את המדינה ולנצח נספר את סיפורי הגבורה שלכם.  אוהבים ומתגעגעים  המשפחה